The last Mishna in “HaBayit v’Aliyah” the 10th chapter (all about upstairs and downstairs apartments) of Talmud tractate Bava Metziah is the case of the upper and lower garden:
The case of an higher and lower garden that are owned by two different people. There’s a vertical wall (of earth) between the gardens (like a terraced tiered garden). Who owns the produce growing out of the vertical wall between the two gardens? There are 3 opinions:
Rabbi Meir: It all belongs to the upper gardener.
Rabbi Yehudah: It all belongs to the lower gardener.
Rabbi Shimon: Whatever the upper gardener can reach (without stretching) belongs to him, all the rest belongs to the lower gardener.
There’s more to the Mishna, but those are the key points. And then the Talmud, at the end of the chapter, which is the very end of the whole tractate Bava Metziah, says this about this last opinion of Rabbi Shimon. This short story/exchange is the conclusion of the great Talmud tractate Bava Metziah:
They (the Rabbis) shared Rabbi Shimon’s (compromise) ruling (that upper gardener only gets as far as he can reach, and lower gardener gets the rest) with King Shapur. He told them (something like:) Wow, Wow! Extend our gracious appreciation to Rabbi Shimon!
There are many questions here:
1) Why does Rabbi Shimon compromise in this lopsided fashion? Why not have them both get as far as they can reach and then split the rest? or if looking for a compromise, why not just split down the middle? Why split in a way that benefits the lower gardener (especially in a case of a higher vertical wall between the two gardens)? Why not give the lower gardener as far as he can reach and give all the rest to the upper gardener?
2) It is rather unusual for the Rabbis of the Talmud to share such a teaching outside their academic circles, especially with a non-Jewish king. Why specifically this teaching?
3) King Shapur’s response is fascinating. Why was he so excited and appreciative for Rabbi Shimon’s ruling? It seems like a technical legal matter, why was he so effusive?
4) And why end the Talmud tractate on this note? Usually Rabbinic texts like to end off with something especially meaningful or uplifting…
For now here’s Mendel’s thoughts on this in Hebrew (it was written for publication in memory of his classmate Mendel Brikman obm) but we’ll hopefully get to writing it in English as well, at some point:
ב. ‘תתאה גבר’ בסיום בבא מציעא
איתא במתניתין (בבא מציעא פ”י, מ”ו):
“שתי גנות זו על גב זו, והירק בינתים. ר”מ אומר, של עליון. ר’ יהודה אומר, של תחתון. אמר ר”מ, אם ירצה העליון ליקח את עפרו, אין כאן ירק. אמר ר’ יהודה אם ירצה התחתון למלאות את גנתו, אין כאן ירק . . אמר ר”ש, כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול, הרי הוא שלו, והשאר של תחתון”.
ובסיום מסכתין איתא (קיט, א) גבי פשרת ר’ שמעון:
“אמר אפרים, ספרא תלמידו של ריש לקיש משום ריש לקיש, הלכה כר”ש. אמרוה קמיה דשבור מלכא, אמר להו, אפריון נמטייה לרבי שמעון”.
ודרוש ביאור בפשרתו של רבי שמעון, למה תולין את החלוקה עד כמה שהעליון יכול לפשוט ידו, והשאר לתחתון? מדוע לא להיפך – עד כמה שהתחתון יכול לפשוט ידו והשאר לעליון? ואם מחפשים פשרה בין שיטות ר”מ ור”י – למה לא לחלוק כל הירק הגדל בכותל ביניהם בשווה (כהפשרה בירושלמי)? במקרה שהכותל ביניהם גבוה נמצאת לשיטת ר”ש, שהעליון לוקח רק עד שידו מגעת והשאר, רובו של כותל, להתחתון?
ובכלל, הגם ששבור מלכא היה אוהב ישראל והעריך את חכמים ונתן להם צדקה לחלק, מה ראו החכמים להגיד למלך פרסי (ע”פ פשטות, הגם שמפרש רש”י שזה שמואל) דבר כזה? ומהו ההתפעלות של שבור מלכא – עד כדי אפריון! – על שיטת ר’ שמעון? למה הוא השתפך בשבחו כ”כ על דבר מחלוקת ופשרה (שנוטה לצד התחתון) אודות הירק הגדל בכותל בין שתי גינות?
ואולי יש לבאר כל זה, מיוסד על מה שביאר הצמח צדק משנה זו של שתי גינות (וסיומו של המסכת עם שבור מלכא) בפנימיות הענינים. ישנם שני ביאורים ב’אור התורה על מאמרי רז”ל’ ששתי גינות נמשלו לגן עדן עליון ותחתון, או לאתערותא לעילא ולתתא.
ובהתוועדות י”ט כסלו תשכ”ו הביא הרבי בסיומו של בבא מציעא עוד ביאור של הצמח צדק על משנה בבית והעליה כמה משניות לפני הסיום: שהבית ועליה הם בדוגמת ירושלים של מעלה ומטה, וכשנפלו – על התחתון לבנות תחילה ואח”כ העליון על גביו. ולפי זה מסביר הצמח צדק מדרש תמוה על הפסוק “בונה ירושלים ה’ נדחי ישראל יכנס” שאע”פ שבונה ירושלים ה’ עם כל זה נדחי ישראל יכנס, מפני פסק המשנה שאם התחתון אינו רוצה לבנות העליון בונה במקומו וגר שם עד שישלם יציאותיו. אבל הקב”ה יכניסנו – לפנים משורת הדין – למרות שלא בנינו ולמרות שלא שלמנו עוד.
המורם מכל זה שיכולים לפרש בעבודה שהעליון רוחני והתחתון גשמי ואי לזאת אולי יש לומר ביאור פנימי בפשרתו של ר’ שמעון והתפעלותו של שבור מלכא.
ידוע מה שמוסבר בחסידות (החל מתניא בפרקי הלמד’ס עד למאמרי הרבי) שרוחניות (כולל כוונת המצוות, רגשי אהבה, ועבודת המלאכים) אינם מגיעים למעלה יותר ממה שידם מגעת מפני שבא מכח נברא מוגבלת. דוקא מעשה המצוות בעולם זה התחתון בעשייה גשמית מגיעים למעלה מעלה עד אין קץ עד לעצמותו של הקב”ה מפני שמושרש ובא מכח בורא הבלתי מוגבלת.
ואולי יש לומר זוהי פשרתו של ר’ שמעון! בנוגע לגידולים מהכותל בין רוחני וגשמי שאינו מוחזק לאיזה צד ותלוים בספק באמצע: ר’ מאיר הנקרא נהוראי מלא אור ואינם יורדים לסוף דעתו ושתוכו אכל וקליפתו זרק – סובר שהכל לעליון, רוחני גובר. אבל ר’ יהודה מלשון הודאה וביטול שבולט יותר בלי גילוים ובכמה מקומות רואים שיטתו שהמציאות קובע ולא הצורה או הכוונה – סובר שהכל לתחתון, תתאה גבר.
בא ר’ שמעון, ר’ שמעון בר יוחאי, סמל של תורת הסוד שלכאורה היה נוטה לצד העליון והרוחני ומדגיש לנו דוקא במה יפה כחו של תחתון וגשמי בעבודה רוחנית!
ואולי ענין זה תפס שבור מלכא (ואם נגיד כפירוש רש”י שזה שמואל שהלכה כמותו בדיני ממונות – ענינים גשמיים ותחתונים הכולל טענות של שקר בניגוד לבר פלוגתיה רב שהלכה כמותו באיסור והיתר שהם ענינים יותר רוחניים) מלך פרסי שעסוק וטרוד בצרכיים גשמיים של המלוכה – שר’ שמעון בר יוחאי הנסתר והנעלה פוסק שכל “השאר לתחתון” ותתאה גבר, אמר “שאפריון (שמתרגמין ככסא של כבוד שמרימים ברחוב דומה ל”ככה יעשה לאיש” עם מרדכי במגילת אסתר) נמטייה לרבי שמעון” שתקות שבור מלכא שממנו יראו וכן יעשו.
ואולי משום הא ישנו חילוק באופן בפשרה בין בבלי לירושלמי. דוקא בבלי ד”במחשכים הושיבני” רואים המעלה של התחתון, ואילו בירושלמי חולקין באמצע.
יש סיפור ששמעתי מאחד שר’ איסר בריקמאן (שו”ב, מחשובי אנ”ש שהתגורר באלבאני משכבר הימים) קירב והדריך ביהדות: פעם אחת לפני יום כיפור בתחילת דרכם ליהדות בא להם ר’ איסר ללבוש כאיש כפרי ופטיש בידו ואמר להם בקול רם “בא אתי לבנות סוכה!” המחזה הזאת השפיע עליהם כל החיים: איש חסיד לבוש ככפרי עם זקן מגודל ופטיש בידו בכזה צהיבת פנים שמראה התענוג רחב שיש לו במצוה גשמית הנעשית בידים.
